לורנס זיו 1934-2015
סיפור חייו
יצירה, לימודים והשפעות
לורנס היה יוצר רב־תחומי מובהק. הוא למד עיצוב אופנה ב"מכונים הישראלים לטכנולוגיה" אצל ריקי בן ארי, ציור אצל יחזקאל שטרייכמן – ממובילי זרם ההפשטה באמנות הישראלית – וכן למד אדריכלות במסגרת לימודי חוץ של הטכניון. לאורך כל חייו שילב בין שלושת העולמות הללו – אופנה, אדריכלות וציור – ויצר לעצמו שפה אמנותית ואישית. הוא תכנן ועיצב וילות ובתי מגורים פרטיים, מבני ציבור, מלונות, מסעדות ובתי קפה, ולעיתים אף שילב בהם ציורי קיר מעשה ידיו. בשיתוף עם רות דיין יצר קו אופנה ייחודי ל"משכית", ושמו החל להתפרסם בעולם העיצוב המקומי.
מלבד אהבתו לאמנות, לורנס היה גם חובב מוסיקה מושבע וניגן בקונטרבס ובתופים. הוא הופיע עם נגני הג׳אז דני גוטפריד ואלברט פיאמנטה, והיה חבר בלהקת ה־"Bell Boys" – להקת הבית של מועדון הריקודים בפארק הלאומי ברמת גן. אהבתו למוסיקה הספרדית הובילה אותו שוב ושוב לספרד, שם נשבה בקסם הפלמנקו ומלחמות השוורים – מוטיבים שהפכו בהמשך למרכזיים ביצירתו.
בשנת 1970, כשהיה כבר אב לשלושה ילדים, נסע לארצות הברית מתוך כוונה להשתקע שם עם משפחתו. בארה"ב עסק באדריכלות, תכנן ועיצב מועדונים ומסעדות בסגנון אוריינטלי – ביניהם מועדון ״הבגדדים״ בלאס וגאס ומועדון "אוהלים" בלוס אנג'לס. הוא עיצב גם את מועדון הסטודנטים הישראלי הראשון בלוס אנג'לס, והיה אחראי על עיצוב והפקת אירועי יום העצמאות ה־25 של מדינת ישראל שם. בשנת 1972 הציג תערוכת יחיד של ציוריו בנושא ירושלים. בהמשך פתח סטודיו לאופנה בבוורלי הילס, ארגן תצוגות אופנה במועדונים יוקרתיים, ושיתף פעולה עם דוגמניות ישראליות ובהן אילנה גור ורונית רינת. במסגרת קו האופנה שלו הוא אף השיק בושם בשם Laurence Of Judea ("לורנס איש יהודה") , שם בו השתמש רבות עוד בהמשך.
תחילת הדרך
לורנס זיו נולד בבגדד ב־23 בנובמבר 1934, ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן שמונה חודשים בלבד. אביו, אברהם, בחר את שמו בהשראת חברו, הקצין הבריטי לורנס איש ערב, אותו העריץ בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ילדותו ונעוריו עברו עליו ברמת גן, שם למד בבית הספר "יהלום" והתחנך עד לבגרותו. בבגרותו נישא לנורית ז״ל, אהבת חייו, והשניים הקימו את ביתם סמוך לבית הוריו ברמת גן. יחד גידלו ארבעה בנים: אייל, עוז ז״ל, ארז וכפיר.
חזרה לישראל והעיצוב המקומי
בשנת 1973 לקה בלבו, וגעגועיו למשפחה גברו. הוא שב לישראל אל נורית וילדיו, והמשפחה קבעה את ביתה ביפו. לורנס בנה במו ידיו את בית חלומותיו, שכלל גם סטודיו שבו עבד ויצר. לורנס המשיך לפתח את קו האופנה שלו תוך המשך עבודתו כאדריכל ומעצב פנים. בין יתר הפרויקטים שתכנן ועיצב: המועדון והמרינה בדהב שבסיני, חדר התרבות בנווה אטיב, מלונות ומועדוני לילה באילת ובתל אביב, וכן את אולמי "גן אורנים" וחדרי האוכל של חיל האוויר.
לצד עיסוקו בעיצוב ובאדריכלות, המשיך לורנס ליצור בגדים ותצוגות אופנה מרהיבות, ביניהן תצוגת "אופנת המדבר" בשנת 1978 במלון שרתון, שבה הפך את לובי המלון למאהל בדואי מרהיב. הצלחתה של התצוגה הביאה להקמת בוטיק מיוחד במלון עצמו, שבו נמכרו עיצוביו.
התחדשות, מורשת ומשפחה
בשנת 1985 עבר תאונת דרכים קשה, ותהליך השיקום הארוך שעבר הוגדר כנס רפואי של ממש. נורית רעייתו עמדה לצדו במסירות אין קץ, לצד חברים קרובים שנלחמו עמו על חייו. לאחר החלמתו חזר ליצור במלוא העוצמה. בשנת 1998 הציג בבית אסיה את התערוכה "אהבה בריקוד", בשנת 2001 יצר את הפסל "רוח אישה" לזכר חברתו אילנה ביננשטוק, וב־2003 יצר את "יער גן עדן" לזכר הנספות בפיגוע בדולפינריום. בשנת 2005 הקדיש פסל לזכר בנו עוז ז״ל שנמצא בכניסה לעיר חולון, וב־2006 הציג את התערוכה "פלמנקו בזירה" במרכז עינב, שהוקדשה גם היא לזכרו.
בשנת 2012 הציג את תערוכתו האחרונה, "נשים לוחמות", אשר ביטאה את עוצמתן ועמידתן של נשים בחברה הישראלית. מעבר לעיסוקיו האמנותיים, לורנס היה צייד נלהב. הציד עבורו לא היה רק תחביב אלא גם חוויה חברתית, מסע גברי של טבע, אתגר וחברות אינסופית עם גדעון קוטלר ז״ל, איציק תומר ז״ל, מוטי פרידמן ופינחס בראל. מדי עונה יצא עם חבריו לצפון הארץ, מצויד ברובה הציד שלו, לצוד חוגלות, חזירי בר וחיות אחרות.
לורנס היה בראש ובראשונה איש משפחה חם ואוהב. הוא העריך והוקיר את נורית על תמיכתה האינסופית, ויחד גידלו משפחה גדולה ומלוכדת – ארבעה בנים, 11 נכדים ושלוש נינות. לורנס זיו נפטר ב־26 בדצמבר 2015, ועשור לאחר לכתו נותרו יצירתו, רוחו ואהבתו לאמנות עדות חיה לאדם שחי את חייו ביצירה, ביופי ובתשוקה אינסופית.